בית העלמין בבית השטה ,קברי חיים ברוק ואברהם אלקינד- שני הקברים הראשונים – 1937

בית העלמין שלנו-מצבות ראשונות
חיים ברוק נרצח על ידי ערבי בדרכו מהשמירה בתל עמל ליד האסי אל קבוצת
החוגים שישבה ליד המקור של מעיין חרוד, לרגלי הגלבוע. אנשי קבוצת החוגים עזרו
במשמרות שמירה לקבוצת תל עמל שקמה בחומה ומגדל.

 אבא אלקינד היה “זקן” חברי קבוצת החוגים אז, הוא הגיע בעקבות אחד מבניו לקבוצת החוגים עם בנו הצעיר בן
ה 9, אריק. אותו אריק שנפל ב 1948 בקרב על הגלבוע עם עוד שני חברי קבוצת החוגים בית השיטה.

באותן שנים בהן הייתה הקבוצה במעיין היו בה בראשית חברי החוגים מהמחנות העולים, אליהם הצטרפו אנשי
הצופים מירושלים וחברי המחנות העולים הירושלמיים. ב1931-2 החלו להגיע גם עולים
חדשים מגרמניה. הייקים הוותיקים שלנו.

בקבוצה שמנתה יותר ממאה איש היו גם עולים מפולין ומארצות אחרות. הקונגלומרט הזה, נתן פירות נפלאים
משך השנים והיווה יסוד איתן לבית השטה. אבל אנחנו הרי רוצים לספר על בית העלמין עכשיו.

פתיחת בית העלמין הייתה בשתי לוויות יחד. כל הישוב ליווה את הארונות שיצאו מן הצריף שהיה חדר האוכל, דרך
הגבעה החשופה שהיום בנוי עליה שכון הברכה ודרך עפר אל הגבעה הזו.

גבעה זו נבחרה משום שהייתה גבעת בזלת וקשה לעבודות חקלאיות.

חברי קבוצת החוגים ידעו מוות כבר בהיותם במעיין, אך אלה היו בעיקר אנשים ששלחו יד בנפשם. הם נקברו בבית העלמין אשר בעין חרוד “למטה” ליד המעיין. כאשר נרצח חיים ברוק, היה הוא המת הראשון שלא נקבר “למטה” במעיין. וכנראה שאת הגבעה הזו מצאו מתאימה להיות בית העלמין,הגבעה המשקיפה על העמק. משקיפה על הנקודה, או המחנה, כפי שנקרא אז הישוב החדש, בית השטה.

שבתאי כתב על כך:
..מקרי המוות היו כמובן באותו זמן נדירים, החברים היו צעירים. חברה מתה ממחלה. בני גפשטין, שהיה מחבר שירים ופזמונים, התאבד

על הכרמל . חבר טבע בסחנה. כולם צעירים. הייתה מבוכה בקשר למוות.
עדה מיכאלי כותבת :

כמו שנראה היה ,מראשיתו בית העלמין צנוע, מצבות בטון. קטנות וזהות. משך שנים היה ברור וידוע כי
אין כותבים על המצבה מעבר לשם, תאריך ולעתים תוספת של מקום הלידה. היו חברים נאמני
בית העלמין. שדאגו למקום. יאיר הגלעדי הגנן של בית השטה טיפח את המקום. הייתה פה
פינת חמד, ברכת נוי ודשא וצל. הקברים מתחת לעצי האורן והקזוארינות התווספו שורה
אחר שורה. לפי סדר כרונולוגי. תמיד נשמר מקום לבן הזוג ליד . ילדים שנפטרו ממחלה, נקברו בשורת הילדים
בקבר קטן, כמעט שלא “נפרצו גדרות”, היה ברור למשפחות שמישהו דואג למצבה.
לכיתוב, לטיפוח. מקובל היה לחפור את הבור בידיים. בבוקר הלוויה היה סדרן העבודה מקבל הודעה על מות חבר והיה עליו לכנס

צוות חופרים, החפירה באדמת הבזלת. עבודה קשה. פעם העיזו החופרים להשמיע קול בטרנזיסטור, שמע זאת בנימין
גלעד ויצא ממש מכליו בגלל ה’זילזול’ במצוות החפירה.

טקס הלוויה שהיה קבוע, אחיד. הוקרא קטע שהוא תולדות חיי החבר, רשימה אחת שכתב חבר או בן משפחה,
ושיר. היה תמיד מי שקרא ומי שכתב. לא יותר מעמוד אחד תולדות חיים, רשימה קצרה
נוספת ושיר שנבחר ע” הצוות שדואג למהלך הלוויה. היתה חברה אחת ששנים כתבה
תולדות חיי הנפטר, והצליחה לכתוב בצורה מאוזנת על כל אחד. יש צוות שנקבע או מתנדב
לדאוג למהלך הלוויה ולליווי המשפחה בימי האבל הראשונים.

היו חברים שביקשו להוסיף כיתוב על המצבה.
ועדת חברה קיימה דיונים על הנושא הזה. ולבסוף הוחלט שניתן לכל משפחה אפשרות להוסיף 7 מילים מעבר לכיתוב הקבוע. ואז נאמר שיש כאלה שאינם יודעים מה לכתוב והם זקוקים לעצה, הוקמה ועדת שלושה חברים שייעצו לחברים בנושא זה. האחראי על
בית העלמין ועל הקמת המצבות עמד על קוצו של יוד. לא יותר משבע מילים.   היום הדבר מובן מאליו ואנשים כותבים את אשר על
ליבם.

בארכיון הקיבוץ שמורים פרטים רבים על בית העלמין, על מיקום המצבות והמקומות השמורים לבני הזוג.
במגרות חדר הזיכרון ובארכיון נשמר חומר רב המספר על החברים שאינם אתנו.

תמר אדר  – 2022